שביל בחירה

אני בחרתי בשביל היסטוריה.

סיפורה של סבתא אסתר

סבתא אסתר היא אמה של אבי. היא נולדה בשנת 1940 בפולין, בעיירה צ'נסטחוב.

סיפור ילדותה נשמע כמו תסריט של סרט מתח, מזל שאני יודע את סופו  הטוב...

וזהו סיפורה:

הוריי נולדו בעיר צ'נסטחוב בפולין. אמי נולדה בשנת 1913, על אבי איני יודעת דבר. רק ידוע לי שהייתה להם חנות נעליים עד פרוץ המלחמה, ושניהם עבדו בה.

אני נולדתי בשנת 1940 ,ממש בתחילת מלחמת העולם. עם פרוץ המלחמה היהודים עוד הורשו בבוקר לצאת לעבוד, ובערב היו בהסגר (הגטו). מאחר שהייתי תינוקת קטנה השאירו את סבא יוסף (אבא של אמא) לשמור עליי בזמן שהוריי יצאו לעבוד בחנות.

כשהמצב החמיר אמי הבינה שלא תוכל להגן עליי עוד.

היא חששה שלא תעמוד במלחמה ורצתה שלפחות אני אנצל , וכך עשתה: היא תלתה על צווארי חוט ואליו היה מחובר השם "קרישה" ומאחר שהבנתי פולנית החליטה להשאיל לי זהות בדויה של ילדה פולנית. היא מסרה אותי לידי פולני, שעזר אז ליהודים, והוא הוציא אותי אל מחוץ לגטו, הביא אותי למנזר וטען שמצא אותי ברחוב. את שנות ילדותי הראשונות עשיתי אם כן במנזר כילדה יתומה פולניה. אחת לכמה זמן היה הפולני בא, מתעדכן על מצבי ומוסר את המידע לאמי בגטו. לאחר זמן מה גילו הגרמנים על מעשיו של הפולני הטוב והרגו אותו. מאז לא היה לאימי שום קשר או מידע עליי.

על גורלו של אבי כמעט אינני יודעת דבר, פרט לעובדה שנהרג במלחמה , ירו בו. 

במלחמה הארורה איבדה אימי כאמור את בעלה אך גם את הוריה ואת ארבעת אחיה ואחיותיה. נותרו רק היא, אחיה  ואחותה הצעירים.

בזמן המלחמה הגיעה למנזר משפחה פולנית חשוכת ילדים כדי לאמץ ילד. כשראו אותי מיד מצאתי חן בעיניהם והם בחרו בי. אין לי שום זיכרונות מתקופה זו.

אמא שלי שרדה את המלחמה על ידי שהתחבאה עם אחותה הקטנה בתוך תנור חימום. אחיה הלך ליערות, היה פרטיזן, ניצל ועלה לארץ ישראל. לא היה איתו קשר עד שנפגשו בארץ.

כשנגמרה המלחמה ואמא ואחותה נותרו חסרות כל, אבל אמא רק רצתה לדעת מה עלה בגורלי ואז היא הגיעה למנזר, רק לא ידעה שנמסרתי למשפחה נוצרית.  במנזר לא הסכימו לתת לאמי כל מידע מה עלה בגורלי ורק לאחר ששיחדה את מנהלת המנזר (בכסף שקיבלו הניצולים בתום המלחמה מארגון הג'וינט) נמסרו לה שמם של הוריי המאמצים וכתובתם. אבי המאמץ היה נגר, וכך בתירוץ שהיא מעוניינת לקנות רהיטים הגיעו אמי ואחותה לבית הוריי המאמצים. לרוע מזלן באותה פעם אבי ואני לא היינו בבית. אני הגעתי לאחר מכן, כשאמי ראתה אותי היא שאלה אותי איך קוראים לי וכשעניתי "קרישה" אמי היתה בסערת רגשות עצומה, הבינה שהגיעה לבית הנכון ואני אכן ביתה. אחותה שחששה מתגובתה של אמי זירזה אותה לצאת ואמרה לפולנייה שיבואו ביום אחר.

כשנולדתי היה לי כתם לידה על הכתף. בביקור הבא של אמי בבית הפולנים היא הביאה איתה ממתקים ל"ילדה" , וכך התחבבה עליי, שיחקה איתי ותוך כדי בדקה אם על כתפי מצוי כתם הלידה, כדי לוודא שאין זה צירוף מקרים.

כך המשיכו הביקורים של אימי ואחותה בביתנו והכל בתירוץ של הזמנת רהיטים מאבי. באחד הביקורים הראתה לי אמי תמונות שהיו בארנקה. באחת התמונות נראה סבי יוסף. זכרתי אותו  בזכות הזקן יוצא הדופן שהיה לו וכן בשל העובדה שביליתי איתו כאמור זמן רב בילדותי כשהוריי יצאו לעבוד. רצתי עם התמונה לאימי הפולנייה ואמרתי לה שגם לי היה סבא עם זקן כזה, אז התעורר חשדה של הפולנייה והיא שלחה בעקבות אמי ואחותה קרובי משפחה, שישמעו מה הן מדברות. הפולנים הבינו שהלקוחה שקונה רהיטים מהם היא בעצם יהודייה שמבקשת את ילדתם- ביתם ולמעשה הבת שאימצו היא  יהודייה ולא נוצרייה כמו שחשבו עד אותו יום . בפעם הבאה שאמי ואחותה הגיעו לביתם הם לא הרשו להם להיכנס ורק אמרו לאמי שאם היו יודעים שהם מגדלים  ילדה יהודייה היו מעדיפים לגדל חזיר!!

אמי לא התכוונה לוותר. היא פנתה לג'וינט בבקשת עזרה. בכסף שקיבלה החלה לקנות לפולנים מתנות, וילונות ודברים לבית. מצבם הכלכלי היה בכי רע והשוחד הצליח- הם התרככו מעט והסכימו שאמי תיקח אותי אליה לסופשבוע. אמי כמובן לא התכוונה להחזיר אותי, היא ברחה לעיר אחרת- לודג', שם פגשה בחברה (לאה) שהיתה איתה בגטו ובאחיה של אותה חברה (משה). האח, לימים בעלה השני של אמי, היה גם כן ניצול שואה שאיבד במלחמה את אשתו ושני ילדיו. מלודג' ברחו לגרמניה ושם נישאו. שם גם נולדה אחותי למחצה- שושנה (בשנת 1948).

הפולנים המשיכו לחפש אחריי ואחרי אמי, אך התייאשו בשלב מסוים. בשנים הראשונות שהיינו בארץ אמי היתה שולחת להם ארגזי תפוזים לחגים, כדי שיוכלו למכור אותם שם. עם הזמן הקשר ניתק.

הגענו לארץ באנייה "נגבה" בשנת 1948. אח של אמי, ראובן, שניצל מהמלחמה והגיע ראשון לארץ התגורר ביפו ובעקבותיו הגענו גם אנחנו לשכונת עג'מי, שכונה של ערבים. שם היו בתים נטושים ואנחנו פשוט נכנסנו לאחד מהם. אני לא זוכרת כלום מהימים האלה ,למרות שכבר הייתי בת 9, רק זכורה לי חצר משותפת עם מטבח משותף ואמבטיה אחת לכולם. גרנו כמה משפחות יחד. שם התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי. אבא היה חייט ועשה תיקונים במשרד הביטחון- אזרח עובד צה"ל. אמא התפרנסה כעוזרת גננת.

אחרי שנתיים התחלנו לקבל פיצויים מהגרמנים, מה שאפשר לנו לקנות דירה בבת ים. גרנו בתחילה בדירה של עמידר, דירת שיכון של עולים חדשים, משם המשכנו לדירת 3 חדרים במרכז בת ים. אמא הייתה עובדת עירייה ועבדה כעוזרת גננת, סבא היה חייט, וכן נכנס כשותף בקולנוע "סביון" בעיר, שם עבד בערבים.

המצב הכלכלי אז לא היה קל אבל החברתי היה יותר קשה. לא דיברו על השואה, פשוט התעלמו כאילו לא הייתה. זה היה טאבו. גם לא התחברנו עם אנשים אחרים אלא רק עם ניצולי שואה כמונו.

בזכות הפיצויים ששילמו לי הגרמנים (כי איבדתי את אבי במלחמה) המשכתי ללימודים גבוהים בסמינר לווינסקי, לימודי הוראה.  רק אחרי הלימודים שירתתי בצבא, בשלישות. בזמן הצבא הכרתי ע"י חברים את בעלי לעתיד- יואל. נישאנו בשנת 1963. בשנה הראשונה גרנו בבת ים כי הייתה לי שם דירה (מכספי הפיצויים) ואחר כך עברנו לרמתיים, שם גרו חמי וחמותי. תחילה גרנו בבית משותף, שם נולד בשנת 1964 אמיר ובשנת 1968 תמי. ב- 1970 בנינו בית פרטי ברחוב הבנים.

מאחר שזו הייתה הווילה הראשונה בהוד השרון זכינו שיצלמו אותה על גלויה, שהוציאה הרשות אז לכבוד איחודן של רמתיים, הדר, רמת הדר ומגדיאל למושבה "הוד השרון"⁽⁵⁾ .

בשנת 1971 נולד אופיר (אבא שלי).

הוריה של סבתא אסתר נפטרו: סבא משה נפטר בשנת 1978 ממחלת לב. סבתא רגינה נפטרה בשנת 1999 בשיבה טובה. 

בשנים האחרונות סבתא אסתר פעילה בעמותת "יש" , עמותה העוסקת בהנצחת השואה לדורות הבאים. במסגרת זו היא מופיעה עם חברי העמותה בפני תלמידי תיכונים, משתתפת בפאנלים העוסקים בהנצחת השואה ועוזרת בארגון אירועים לניצולי השואה.